לוגותראפיה- תראפיה באמצעות משמעות והכוונת האדם למציאת משמעות בחייו

מאת חיה הורוביץ

ויקטור פרנקל גילה את טעם החיים בתופת הנאצית. תורתו מאפשרת חיי יצירה וצמיחה בכל מצב.

בגורדון, המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, נפתח בתשס"ז ביה"ס הארצי ללוגותראפיה, בשיתוף עם מכון "עוצמות". תכנית הלימודים היא דו שנתית, ומתאימה לבעלי תואר אקדמי בלבד.

שאלת משמעות החיים עומדת במרכז תורתו של ויקטור פראנקל, פילוסוף, פסיכיאטר ונוירולוג יהודי שחי באוסטריה
(1905 – 1997). הלוגותראפיה מציעה תפישה חדשה בתחום תורת הנפש, הנשענת על הפילוסופיה האכזיסטנציאליסטית ועל תורתו של מרטין בובר, אך מפלסת לה דרכים משלה בתראפיה הפסיכולוגית.
המסר המרכזי בתורתו הוא, שלחיים יש משמעות בכל מצב, ועלינו לגלות אותה כי היא בתוכנו ויש לנו החופש לעשות זאת. הלוגותראפיה היא למעשה השקפה על עצמנו ועל מקומנו בחיים. גילוי המשמעות ברגע נתון יסייע לנו למצוא בחיינו היגיון, למרות הקשיים והאסונות הפוקדים אותנו.

הלוגותראפיה מקנה כלים יישומיים לצעירים החיים בעולם נבוך ומביך, אשר עדיין לא גילו את משמעות חייהם. היא עשויה לעזור גם לאנשים במשבר אמצע החיים החווים שחיקה בעבודה, לאנשים העומדים בפני פרישה, לגימלאים, לחווים זיקנה, מחלות או מוות של יקירים, למתמודדים עם הורים מזדקנים, לעוברים טראומה של גירושין או פיטורין, למשתקמים מהתמכרויות, לסובלים מדכאון וייאוש, לאלה החשים "ריק קיומי", למחפשים מטרה נעלה לתרום לחברה ולחלוק את מזלם עם אלה שלא זכו, לבעלי מקצועות הרוצים לשלב דרך נוספת בעבודתם (מנהלים, מחנכים, רופאים, פסיכולוגים, מטפלים), לאלה המודעים לרצון לשפר את איכות חייהם ע"י מציאת משמעות נוספת והעצמה.

ויקטור פרנקל החל לפתח את תורתו עוד בשנות ה- 30 של המאה הקודמת, כשיסד בוינה מרכז ייעוץ לנוער. צעירים רבים הגיעו למרכזים אלה כלאחר ייאוש, מאחר שלא הצליחו למצוא עבודה עקב המשבר הכלכלי. בהמשך עבודתו נוכח פראנקל לדעת, כי הייאוש שאחז בהם פג כאשר התאפשר להם לבצע משימות בעלות ערך, גם אם ללא תשלום. הוא הסיק מכך כי מקורו של הייאוש בסבל, שבו אין הסובל מוצא כל משמעות לחייו. לעומת זאת, כאשר מייסעים לו למצוא משמעות, מרחיבים את אופקיו וחושפים אותו לטווח של משמעויות, הוא מצליח בד"כ להתגבר על ייאושו.

הנחות אלה בחן פראנקל על עצמו בהיותו אסיר במחנות הריכוז של הנאצים, בתקופת מלחמת העולם השנייה. בני משפחתו ניספו במחנות, אמונותיו קרסו, לא נותר לו מה להפסיד זולת חייו העירומים. דווקא אז ושם, בנסיבות הקשות ההן, גילה פראנקל את טעם החיים, באמצעות הבנת משמעותם. מסקנתו הייתה, ש"הדרך מהמקום בו אני נמצא אל המקום אליו אני רוצה להגיע היא העשייה המשמעותית, הנובעת מהמתח המתמיד בין המצוי לרצוי". על התנסותו ועיקרי תורתו דיווח פראנקל בספרו הידוע "האדם מחפש משמעות". פראנקל מדבר בספר בשני מישורים: המשמעות העליונה ומשמעות הרגע. במונח "משמעות עליונה", שקיומה הוא בגדר אקסיומה, טמונה ההנחה שקיים סדר עולם אותו ניתן לכנות בשמות שונים: אלוהים, חיים, טבע, סביבה. סדרי העולם ופשרם הובנו בדורות שונים על ידי בני אדם, והם בבחינת משהו שלעולם לא נצליח "למצוא" במלואו. נוכל רק לחפשו כמיטב יכולתנו בחיפוש שיש לו בוודאי השפעה על הדרכים בהן אנו מחליטים לפעול. לעומת זאת "המשמעות העליונה"- "משמעות הרגע", הוא מושג שאנו צריכים לענות עליו כל חיינו. אצל פראנקל המשמעות היא במובן של שליחות הקיימת בכל אדם, ורק הוא יכול למלא אותה. הוא מאמין שאנחנו נמצאים תמיד במצב של הגדרה עצמית מול מה שקורה לנו בכל רגע נתון. "משמעות הרגע" היא התשובה שהאדם נותן לשאלה: לשם מה אני חי? התשובה עליה מגדירה בכל יום מחדש את האדם ואת זהותו בהתנהגותו וביחסו לחיים.
האדם, עפ"י ויקטור פאנקל, איננו קורבן של תורשה או סביבה, אלא אדון לחייו. יש לו רוח חופשית לנסות ולממש את בחירותיו. הבירור הזה עוסק בשאלות של "מה אני יכול עדיין לעשות" ולאן אני יכול להביא את עצמי. זה המרחב, אך גם גבולות החופש. גם במדי אסיר במחנה הריכוז, שהחופש ניטל ממנו, עדיין נותר באדם חופש ההתייחסות אל מה שקורה לו. חופש הבא לידי ביטוי בנקיטת עמדה מול כל מצב נתון וקבלת אחריות על הבחירה, תוך גיוס הכוחות כדי להתרכז במה שנשאר לו ולא במה שאבד.

העזרה המעשית החשובה ביותר לאדם המחפש משמעות היא להדריך אותו בתחומים שבעזרתם יגלה את המשמעות הנמצאת בו בכוח ויוציא אותה אל הפועל. קיימים לפחות חמישה מצבים כאלה:

גילוי עצמי- התהליך של גילוי אמת חדשה אודות עצמנו, או תובנה שבאה עקב התנסות חוויתית, או מידע המתקבל לגבי ההתנהגות שלנו, שאיננו מודעים לה.
בחירה- לכל מצב קיימות מספר אופציות, שלא תמיד אנו מודעים להן. האדם חופשי לבחור בכל מצב נתון את התגובה או ההתנהגות הראויים.
ייחודיות- המצב בו אנו מגלים את חווית המיוחד שבנו. בדרך כלל נגלה הדבר בשני תחומים: היצירתיות, בה אתה מלא את תפקידך באופן לא שגרתי, ויחסי אנוש- הקשרים עם בני אדם.
אחריות- הרצון לגלות את האמת על עצמנו, לבחור ולהחליט בענייננו, להרגיש שאנו ייחודיים. באחריות יש נקיטת עמדה ועשייה מהעמדה שנבחרה.
התעלות עצמית- היכולת לפעול למען מטרה או אדם, מעבר לצרכים האגוצנטריים.

הלוגותראפיה עוסקת גם ביכולת האדם להתגבר על תנאים מגבילים ולהפוך טרגדיה להישג אנושי. ניתן לגלות את נקודות הצמיחה בהם הטרגדיה, הקושי והסבל מצמיחים את האדם ומעניקים לו כוחות חדשים באמירת "כן" לחיים בכל מצב. מוקדי כוח והשימוש בהם הופכים מקורות למשמעות החיים. כל משבר נושא בתוכו את ההזדמנות לשינוי. במקום להיגרר לייאוש, יכול הסבל להפוך מנוף לצמיחה על ידי מציאת משמעות לסבל. "מה שלא הורג אותי מחזק אותי", כתב פראנקל. אנשים יעמדו בסבל כל עוד יש מאחוריו מטרה, כך שמציאת המטרה תמנע ייאוש, או כדברי ניטשה: "כל מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". דווקא הבנת הארעיות שבחיים הופכת אותנו לחיוניים יותר ואנו נמדדים לפי מה שעשינו בחיים שקיבלנו".

ביבליוגראפיה
גוטמן, ד. (1999). לוגותראפיה למטפל. תל אביב: דיונון.
גוטמן, ד. (2007). האם אחרת את הרכבת? תל אביב: מודן.
פברי, ג'. (1988). המשמעות של חייך. תל אביב: ספריית הפועלים.
פברי, ג'. (1992). ציוני דרך למשמעות. קרית ביאליק: אח.
פראנקל, ו. (1931). האדם מחפש משמעות. תל אביב: דביר.

חיה הורוביץ היא מרצה במרכז הארצי ללימודי הסמכה והכשרה ללוגותראפיה בגורדון, המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, ובתוכנית ברוקדייל באוניברסיטת בר-אילן, וכן יועצת לענייני פרישה, פנאי ותעסוקה מטעם מכון הרצוג, אוניברסיטת תל-אביב