אריקסון
(1968) הגדיר את זהות האני
כתחושה פנימית של הפרט
–
של ידיעת עצמו, דרכו ומטרותיו
בעתיד. תחושה בסיסית זו, מורכבת
מגרעין אישיות (של תכונות,
משאלות, כשרונות, רצונות) שאינו
משתנה. גרעין זה מקיים את הרצף
החווייתי של הפרט מעבר למצבים
ולזמנים.
תהליך התפתחות זהות האני הוא
העיקרון האירגוני המאפשר ליחיד
לקיים עצמו כאישיות מלוכדת תוך
אחידות
(sameness)
ורציפות
(continuity)
של חווייתו העצמית בהקשר עם
הממשות החברתית. תהליך זה מאפשר
לפרט לענות על השאלה "מי אני"
ו"מה אני" כמו גם "מי אני לא?"
ו"מה אני לא?"; כך,
שהפרט מסוגל להעריך את כוחותיו
ואת חולשותיו, להתייחס למערך
ערכיו והשקפת עולמו, ולהחליט
כיצד ברצונו לטפל בהם. עליו
לענות לעצמו מהיכן בא ומה רצונו
להיות.
גיל ההתבגרות מאופיין ברגשות
וקונפליקטים המתעוררים במהלך
המעבר מילדות לבגרות. המתבגר
נדרש להתמודדות עם מספר משימות
ומטלות התפתחותיות שונות. כאשר
הקונפליקט המרכזי הוא משבר
נורמטיבי וגלוי של חיפוש, פיתוח
וגיבוש תחושה של זהות
IDENTITY FORMATION)).
בתהליך יצירת הזהות נדרש המתבגר
למאמץ עקבי של חיפוש פנימי
ואישי כדי להצמיח את עצמו, את
ייחודיותו, מתוך אין ספור
אפשרויות. תהליך שראשיתו לא
כולו מודע, ותוצאותיו מעוגנות
בקרקע המציאות. לא כולם פונים
לכיוון החיפוש: יש שמוותרים, יש
המשאירים זאת ליד המקרה,
לאפשרויות מזדמנות.
התנסויות ראשונות של מחקר מתערב
בתהליך נערכו ע"י אנרייט וחב'
(1983) ובעקבותיו נעשה בארץ
מחקר (בירגר, 1996) אשר בא
להתערב בתהליך התפתחות הזהות.
במחקר פותחה והועברה תכנית
התערבות לגיבוש זהות האני
שמטרתה הייתה לקדם ולפתח את
זהות האני של מתבגרים באמצעות
דיון בדילמות זהותיות. מהמחקר,
שנערך בדגם
PRE-POST,
כולל בדיקת מעקב שנעשתה שנה
אחרי ההתערבות, ואשר נבדק
באמצעות שאלון
זהות האני[1],
השתמע
כי יש ביכולתנו לסייע באופן
קוגניטיבי-רגשי בהתפתחות הזהות
באמצעות תכנית מובנית. מימצאי
המחקר הראו בברור כי ניתן לקדם
ולפתח זהות באמצעות תכנית
התערבות חינוכית: מתבגרים
שהשתתפו בתכנית התקדמו בגיבוש
זהות האני באופן משמעותי
(ומובהק) לעומת מתבגרים שלא
עברו את התכנית.
לאור
ממצאי המחקר החיוביים שהתקבלו,
ובעקבות התנסויות רבות בבתי ספר
תיכוניים, פותחה ועובדה ע"י
המחברות תכנית התערבות חינוכית
המבוססת על הפרדיגמה של מרסיה
(1980) לגבי סטטוסי הזהות ועל
מימדי זהות שזוהו ע"י אריקסון
(1968).
תכנית ההתערבות שמה דגש על
העמקת שלב המורטוריום
שלב המורטוריום מאפיין מתבגרים
הנמצאים בעיצומו של תהליך
האקספלורציה (החיפוש העצמי)
ונמצאים בשלב של בחירה ועיצוב
הנתיב האישי, כאשר אין עדיין
מחויבויות ברורות וחד משמעיות.
במרכז התכנית מוצבות שאלות
זהותיות אשר נחשפות בפני
המתבגרים באופן חוויתי. בהמשך
מתקיים דיון בשאלות זהותיות אלה
תוך מתן לגיטימציה לעסוק בהן
באופן גלוי, מודע ופתוח.
לעיתים קרובות חולפת תקופה זו
מבלי שתהיה למתבגר הזדמנות
לעצור ולשאול עצמו שאלות
"זהותיות", כיוון שלא נדרש
למצבים הדורשים עימות והתמודדות
עם שאלות מסוג זה (בחירה של
מערכת ערכים ואמונות, השקפת
עולם אישית, כיוון מקצועי
ועוד). באין הזדמנות להתקרב
למרכיב זהותי, אין סיבה
לאינטרוספקציה המחדדת את השאלות
הזהותיות שבעקבותן יתערערו
מבנים קוגניטיביים קיימים עקב
אי התאמה
((COGNITIVE
DISSONANCE,
יעלו פתרונות חדשים או יתפתחו
מבנים קוגניטיביים חדשים.
תכנית
ההתערבות הינה תכנית של צמיחה
והתפתחות המעוררת לחיפוש
משמעותי מכוון:
נותנת לגיטימציה להתחבטות
בשאלות זהותיות, שאולי
לא היו עולות. התכנית מכוונת את
המודעות לשים לב
(FORCING AWARENESS);
ומציעה למתבגר כלים הבנויים על
מודעות לתהליכים שהוא חווה.
למעשה, מפנים את תשומת לב
המתבגר לתהליך החיפוש עצמו, לאו
דווקא לתוצאותיו, כאשר התכנית
מהווה לכך קטליזטור בעל כיוון
חיובי ומשמעותי.
התהליך ההתערבותי הינו
קוגניטיבי-רגשי, המתקיים בתוך
המסגרת החברתית הכיתתית ומאפשר
קיומו של דו שיח פנימי-אישי
מודע. תהליך זה מסייע למשתתף
להתבונן פנימה, לבחון את דרכי
החשיבה שלו, לבדוק דרכים או
מחשבות חילופיות המותאמות לעצמו
ולמצב שהוא נתון בו.
סיכום
תכנית ההתערבות מעניקה למתבגר
כלים לרכישת הזהות בשלב הקריטי
של מעבר בחייו, כלים שיעזרו לו
להתמודד בהמשך חייו גם עם
שינויים ומעברים אחרים המצפים
לו.
תכנית ההתערבות מועברת מספר
שנים בבתי ספר (חט"ב וחט"ע)
וזוכה להדים חיוביים ביותר.
מתוך משובי מנחים ותלמידים:
"התכנית מאפשרת הסתכלות פנימית
ב"אני", "תכנית שנוגעת בדבר
עצמו
–
בנושא החשוב ביותר בגיל
ההתבגרות", "התכנית גרמה לי
להכיר את עצמי טוב יותר והעניקה
לי מודעות עצמית יותר גדולה".
לסיכום, במהלך תהליך ההתערבות,
ההתקדמות בגיבוש ועיצוב הזהות
תתבצע תוך התבגרות רגשית, הגברת
ההערכה העצמית, השגת תחושת
בטחון, ובניית זהות חיובית
ויציבה.
כפי שצויין זהות נרכשת רק תוך
חקירה פנימית אשר מונעת מדיאלוג
ספירלי בין פנים לחוץ. חקירה
אינטרוספקטיבית זו חשובה ביותר
לצורך רכישת זהות יציבה
ומשמעותית, וזוהי חובתנו לוודא
שמתבגרים לא "ידלגו" עליה.
משרכש הפרט זהות יהיה עצמאי,
בטוח בעצמו ויציב ברגשותיו, בעל
חוסן נפשי וכוחות פנימיים שהוא
יכול להישען עליהם ונראה שהשיג
את המפתח לחיים עצמאיים, פוריים
ומשמעותיים יותר.
[1]
סולם
AEIS
(שאלון זהות האני
למתבגרים), (צוריאל, 1990).
לפרטים:
birgerr@mail.biu.ac.il
ביבליוגרפיה
בירגר, ר'
(1996). תכנית התערבות
חינוכית לגיבוש זהות האני בגיל
ההתבגרות. עבודה לתואר
שלישי, בית הספר לחינוך,
אוניברסיטת בר אילן.
צוריאל, ד'
(1990). זהות האני לעומת
פזירות הזהות בגיל ההתבגרות.
מגמות, ל"ב, 4, 484-509.
Enright, R.D.,
Ganiere, D.M., Buss, R.R.,
Lapsley, D.K., &
Marzocco-Olsen,. (1983). Promoting
identity development in
adolescents. Journal of
Early
Adolescence,
3, 247-255.
Erikson, E.H.
(1968). Identity: Youth and
crisis. New York: Norton.
Marcia, J.E.
(1980). Identity in
adolescence.
In J. Adelson
(Ed.), Handbook of
adolescenct psychology.
New York: Wiley.
