דוד ילין מעמיד אלה מול אלה את "חוש הלשון" ואת "לימוד תורת הלשון". הראשון, כאמור, "טבוע בנפש המדברים בה", הוא אינו צריך לספר דקדוק : דקדוקו מולד.  נֹהר (בן השנה) העונה לרעות: "ואת תִּפּוֹלָה"  עושה כן מתוך חוש הלשון שלו: הדקדוק הפנימי. צורות כ-"יונות", "שקיתים" ו-"קָפים" לא באו ללשונם של הילדים מתוך חיקוי המבוגרים. לא שמעום הילדים מפי הוריהם. וודאי למקרא הדברים מעלה בזכרונו הקורא דוגמות פרטיות מילדיו, נכדיו ואולי אף מלשונו שלו. אין להסביר דוגמות כאלה אלא כפריים של חוקי דקדוק: חוש הלשון הבריא והתמים של הדוברים הצעירים. קיום חוקים ושימוש חי וטבעי בהם. למה הדבר דומה, לנפילת התפוח בגן העדן ממש כמנובא מחוקי הנפילה של ניוטון (שגילה וניסח את החוק אלפי שנים לאחר האירוע בגן העדן). ודומה הדבר גם לחוק הכלים השלובים שלעולם מתרחש בכל היקוות והיקוות. חוקים אלה הם אפוא חוקי תופעות ואת אלה יש להעמיד לעומת קבוצה אחרת (שגם אותה אנו מכנים בשם חוקים) ואלה "חוקים נורמטיביים" – חוקים שמקורם בהסכמה חברתית או שלטונית. הדוגמה המובהקת לחוקים נורמטיביים היא חוקי התנועה.

 

שפה באשר היא שפה נשלטת על-ידי שני סוגי החוקים. בהיות השפה תופעה אנושית – קוגניטיבית המופקת על-ידי המוח האנושי, אברי הדיבור ואברי השמע (והראייה) היא כפופה למגבלות פיזיקליות, פיזיולוגיות ומנטליות-קוגניטיביות. אלה מכתיבות את חוקי התופעה והן המסבירות מדוע למרות ההבדלים הרבים שבין השפות (למשפחותיהם ולתרבותם) בכל זאת מתפתחות כל השפות: הן במישור התפתחות לשונו של כל פרט ופרט והן במישור התפתחות השפה עצמה, בכפיפות למגבלות אלה, ולכן מקיימות כל השפות גרעין דקדוקי קבוע ומשותף לכולן. מגוון הקולות שיכול האדם להפיק (ההגיים) ולשמוע מוגבל כמובן על-ידי נתונים פיזיולוגיים ואקוסטיים ואולם כל שפה או משפחת שפות מנצלת רק חלק ממגוון זה. מחקר תרבותי-סביבתי של נושא זה יעלה כי יש קשר, למשל בין האקלים לבין טיב ההגיים – למשל, מידת פתחון הפה, וכדומה.  כך התפתחה כל שפה (או משפחת שפות) להעדפה של נתח מן האפשרויות הפיזיולוגיות, האקוסטיות והקוגניטיביות. העדפות אלה הן חוש הלשון. כל תינוק, מתוך שהוא חשוף לשפה מסוימת, יטביע את החוקים המבטאים את חוש הלשון של שפת-אם זו. וכך הבחין ילין בין מי שהשפה חייה עבורו:  "חוש הלשון הטבוע בנפש המדברים בה מוֹרָם להשתמש בדרך הנכונה" לבין מי שאצלו "השפה איננה מדֻברת עוד … והשתמשם בחיים בהכרח בשפה אחרת". ולאלה האחרונים יש להוסיף גם את מי שמעולם לא הייתה שפה זו שפתו: העולה החדש, הדובר הזר, וכדומה. אלה אינם שותפים לחוש הלשון, היא אינה טבועה בנפשם ועליהם ללומדה לימוד מפורש כדרך שנלמדים תורת החשבון, סיפורי ההיסטוריה או הנגינה בצ'לו.

 

בעוד שכאמור מקור חוקי חוש הלשון – חוקי התופעה - בנתח הפיזיולוגי, האקוסטי והקוגניטיבי המסוים העומד בבסיס דקדוק השפה, מקור החוקים הנורמטיביים בהסכמה חברתית. כך חוק תופעה הוא כי כדי להגיע ממקום למקום ברכב יש להטות את ההגה באופן מסוים, ללחוץ במידה זו או אחרת על דוושת הדלק וכד'. ואולם הסכמה חברתית-שלטונית תקבע שבפניות מסוימות יש לעצור (האטה או עצירה מלאה) שבכבישים מסוימים אין לעלות על מהירות מסוימת וכדומה. ההבדל המהותי בין חוקי התופעה לחוקים הנורמטיביים הוא מקור החוק. חוקי התופעה מקורם בתופעה עצמה ואין הם פרי החלטה – אין בהם בחירה. תכונתה של העברית שהיא מבחינה בין זכר לנקבה (בפועל, בשם הטבעי והדקדוקי ובתואר) היא בגדר תופעה שבחוש הלשון. ודווקה חוש לשון זה (ה-"אגו הלשוני") הוא המביא את הצבר לאמר "שלוש שקלים" או "חמשה ילדות". הדובר הזר, או העולה החדש הנעדרים את חוש הלשון ייענו בלא כל התנגדות לקביעת המורה כי יש לאמר "שלושה שקלים" או "חמש ילדות" (וזה יסודו של הביטוי "עברית של אולפן"). צורות אלה כ-"שלוש שקלים", "חמשה ילדות" למרות שבלא ספק הן שגיאות אין לראות בהם מקרים של הידלדלות השפה. ניכר מהם "היות הלשון דבר חי ומושם בפי אנשים חיים” בגדר "ההרמוניה בלשון", ההרמוניה שמבקש הדובר בין צורות הפועל, השם והתואר לבין שם המספר. נשתמש בדוגמות נוספות מהאיור שלעיל לומר שגם  צורות כ-"טוקי–שבט הגיע" או "מחר דֻּבִּי-שבט" אינן אלא ביטוי לחוש הלשון של הדוברים הצעירים. המילה "ט'ו" כידוע אינה מילה. היא גימטריית אותיות וודאי אינה חלק מדקדוק השפה. הדובר (כאן בני פחות משנתיים) בפועלו החי והנושם בשפת אמו עושה תהליך הנקרא אטימולוגיה עממית, בהתאימו את הביטוי הזר לשפתו ולחושו אל המוכר והצפוי (כאן פעם "טוקי" ופעם "דֻּבִּי"). 

 

הבלשן ומדע הבלשנות מעונינים בגילוי ובניסוח מודלים וחוקים של לשון מסוימת, קבוצת לשונות או כלל הלשונות. כך למשל יכול בלשן לחקור את מערכת הזמנים של שפה מסוימת, בלשן אחר – בלשן עברי - יכול לחקור את התהליכים הסמנטיים המתרחשים במפגש שורש מסוים (כמו למשל שורשים חשבÖ או גהץ(Ö  עם משקל מסוים (למשל מַפְעֵל או פַעָל) ובלשן אחר יחקור את הקשר שבין תכונותיהם הפונטיות של ההגיים לבין שימושן כפונמות בשפות. בכל אלה מצבו של הבלשן שהוא חיצוני למושא בדיקתו. כשם שזואולוג החוקר את התלות שבין מהירות הריצה של העכברים לבין אורך זנבם יכול רק לערוך ניסויים ולתאר את תוצאותיהם: ואין הוא מעורב ואין הוא מתערב בקביעת אורך הזנב או קביעת השפעתו על מהירות הריצה. כך הבלשן, ועל כן מזוהה מדע הבלשנות עם גישה מתארת (,descriptive וברוח דה-סוסיר עוסקת הבלשנות הדסקרפטיבית ב-"מצב לשון", “état de langue”).

 

כתוצאה מתיאורו זה של הבלשן או מתוך התבוננות אחרת, יכול אדם, קבוצת אנשים או גוף כלשהו לנקוט עמדה באשר למצב הלשון המתואר (זה המצוי) או חלק מסוים בו. אם העמדה הננקטת אומרת למשל שצורה מסוימת ברורה (שקופה), או שהגה מסוים יפה - אז יש התאמה בין המצוי (מצב הלשון) לבין הרצוי לבעל העמדה. יכולה עמדה לבוא מנימוקים של היגיון: בהירוּת, או יכולה העמדה לבוא, למשל, מנימוקים של הרגשה: יופי. כשם שיכולה העמדה הננקטת לראות במצוי את הרצוי, יכולות עמדות אחרות לבטא פער בין המצוי (או חלק ממנו) לבין הרצוי.

 

יכול מאן דהו לחשוב כי צורה פלונית המשמשת אינה שקופה ויכול אחר לחוש אי-נעימות מהגה מסוים (כך ההגה [ ֹש] באוזנו של איתמר בן-אב"י).  יכול גם מאן דהו לא להיות מרוצה מן המצוי לא בשל נימוקים כאלה, אלא משום שאין מצוי זה תואם או ממשיך מסורת הנתפסת בעיניו כמקורית, כבעלת סמכות או כנכונה. כך, למשל נמצא שסדר המלים בעברית הוא חופשי. יכול, למשל, הנושא לבוא ראשון: "מים גנובים ימתקו" (משלי ט' 17), ויכול הוא להיות השם הבא לאחר הנשוא: "אבנים שחקו מים" (איוב יד 19) או "מים תבעה-אש" (ישעיהו סד 1). באותו אופן  בעברית גם סדר נושא נשוא (למשל, "ראוך מים ה' ראוך מים יחילו" תהלים עז 17) חופשי הוא. ואולם מי שלשון חכמים נתפסת בעיניו כמודל – נוסח תפוס לשון אחרון – היינו היא מופת הרצוי, יצביע על העדפת לשון חכמים בצורות כמו "דוד המלך" (על-פני צורות "המלך דוד"). ברור אם כן שאם הבלשן בתפקיד חוקר הוא מגלה ומתאר מצב לשון. ואילו כל מי שמצביע על פער בין מצוי זה לבין רצוי כל שהוא הרי הוא נוקט גישה פוסקת. התואר "פוסק" ניתן לה משום שבניגוד לבלשן המתאר, מי שפוסק הרי הוא עושה כן מתוך נקיטת עמדה על פער בין המצוי לבין מה שהוא רואה כמופת: כנורמה (ובלועזית נקראת הגישה: "נורמטיבית"). "מה שהוא רואה כמופת" אמרנו, היינו הנורמה היא סובייקטיבית (בניגוד לחוקי  הטבע-התופעה והדקדוק המתאר שהם אובייקטיביים).

 

מקור המילה "נורמה" בלאטינית שם היתה הוראתה 'פלס' אותו מכשיר שקבע עבור הבנאי מהו הישר שאליו צריך להתאים. לימים הפכה המילה בדרך של מטפורה לציון מופת שיש לשאוף אליו. כך, מופת חברתי, מופת באופנה כמו גם מופת לשוני. המופת לא רק שאין הוא חוק תופעה אלא במהותו אי-אפשר שיהיה חוק טבע, שהרי דרכו של חוק תופעה שהוא נובע ממה שמחוץ לאדם ואינו פרי החלטתו. הדבר ברור לחלוטין כלפי חוקי הפיזיקה או חוקי החיים. ולמרות שהשפות משמשות במסגרת חברתית, אופן התפתחותן שהן כפופות למנגנונים פיזיים, פיזיקליים וקוגניטיביים ושאין הן תוצר מלאכותי של ועדה, אומה או גוף כלשהו, אלא פרי התפתחות אבולוציונית קוגניטיבית, אלה שמים את דקדוקי השפות הטבעיות עם חוקי הטבע-התופעה. בחוקי התופעה נקבעים התוצרים לפי הנתונים: בחוקים לשוניים נתונים פיזיקליים, פיזיולוגיים קוגניטיביים ואבולוציוניים. אם התפתחה העברית באופן שכל צורת פועל מסומנת מבחינת מִסְפר (שְמֹר / שִמְרוּ, שָמַרְתִּי / שָמַרְנוּ, והשווה אנגלית: I guard, we guard) אזי אין בידי הדובר עברית אפשרות שלא להביע מספר. נאמר אם כן שחוקים נורמטיביים נכנסים לתמונה, אפשריים, רק במקרים שיש בהם בחירה. השפה המילולית (שלא, למשל כשפות הסימנים) הרי היא מופקת על-ידי אברי הדיבור ונקלטת על-ידי אברי השמע. יהא החוק הקובע כי אין הגה בלא השתתפות אויר (מהריאה אל חלל הפה או האף או מן החוץ אליהם) חוק תופעה. גם החוק הקובע כי לפני הגה גרוני (הנהגה ככזה) הבא בסוף מילה תבוא תמיד תנועת A (החוק המכונה בניקוד העברי כ-"פתח גנוב") חוק תופעה הוא (שהרי בהגייה גרונית ממש היות שאין זרם האוויר נפסק בין הגיית התנועה להגיית העיצור הגרוני אזי מתקבלת תנועת ה-A כהגה מעבר). ואולם במקום שיש בחירה, כלומר יש חלופות, אפשר שתהיינה החלופות חופשיות, אך אפשר שתהיה העדפה מסוימת של חלופה אחת על-פני חברותיה. חברה, דמות מופת או גוף סמכותי הקובעים חלופה כעדיפה ובתוקף סמכותם או מעמדם מבקשים להשליט חלופה זו על-פני חברותיה מכתיבים אם כן חוק נורמטיבי. נעיר כי כיום חל מעתק נוסף בשימוש השם "נורמה" ולצד שימושו כ-'מופת' ו-'רצוי' (ר' לעיל) הוא משמש גם לציון המצוי-המקובל (כגון "נורמת ההתנהגות של בוגרי התיכון"). בדברנו על חוקים נורמטיביים, כלפי שימוש הלשון, כלפי הליכות התנועה בכלי-רכב, וכדומה אין הכוונה לנורמה כ-'מה שהוא מקובל' שהרי אם אין פער בין מצוי לרצוי אין שום צורך בחוקים, אלא לנורמה כ-'מופת'. עוד נעיר, שבניגוד לתיאור שהוא שלם (תיאור שלם של שפה, תחום שפה או תופעה בשפה), הגישה הפוסקת מצטמצמת רק להצבעה על פערים ובמקום שלא תימצא פער היא לא תידרש אליו.

 

הבא לשאול אם השפה העברית מידלדלת שואל אם קיים פער בין רצוי כלשהו העשיר מן המצוי עתה בשימוש הלשון של החברה הישראלית. ראינו לעיל כי חוקי התופעה של הלשון בכלל והלשון העברית בפרט, חוש הלשון עליו דיבר דוד ילין, שריר וקיים בקרב הדוברים הילידיים של העברית. "שלש ילדים"  או "חמשה עגבניות" הם פרי חוש לשון זה, הגובר על אידיוסינקרסיה של שמות המספר. במחקר שערכתי הראיתי  כי אפילו חוק ריפוי בכ"פ – הנתפס על-ידינו כחוק ניקוד שרירותי שאינו מקויים עוד: "בג"ד כפ"ת בראש מילה בא בדגש", חוק זה שהוא למעשה פרי דימוי פונטי משום זרימת אוויר, חוק זה – מתקיים כלשונו בעברית ימינו, אלא שתפיסת המילה וגבולותיה נשתנו. במבע כמו: "הילד עמד בפני המורה והביט בפניה" יהגה כל דובר ילידי – ילד כמו גם מבוגר - את פ"א "בפני" הגייה רפה וזאת משום תפיסתנו (הסמנטית) את "בפני" זו כמלה אחת (הוראת 'מול'). לעומת זאת הצורה "בפניה" שבמבע נתפסת (סמנטית) כשתים או שלוש מלים (אל/בתוך, פנים, כינוי החוזר למורה) ואם כך "פ"א" כאן בראש מלה (סמנטית) ולכן כלשון החוק היא נהגית סותמת. דוגמה זו באה להראות כי לא הידלדלות יש כאן אלא חוש סמנטי לשוני אשר כלפיו מופעל באדיקות חוק הריפוי והדיגוש. מה שאמר ילין כ-"בהיות הלשון דבר חי ומושם בפי אנשים חיים, איננה עומדת בכל מעמד אחד לעולם. זמנים שונים ומקומות שונים מחוללים שנויים קטנים בצורות ידועות, באפן מבטא האותיות והתנועות ובעוד ענינים שבלשון".   

 

אבדן חוש לשוני אינו הידלדלות אלא התאבדות. אומר ילין: "ורק בשעה שחוש הלשון הולך, מפני איזו סבה שהיא, הלוך והתרופף, כשמתחילה למשל שפה זרה או שפות זרות להשפיע על המדברים באחת השפות, וביחוד בשעה שהשפה איננה מדֻברת עוד … והשתמשם בחיים בהכרח בשפה אחרת". יש שכתוצאה מהשפעת שפה זרה נפגם או אובד חוש הלשון: חוקי התופעה חדלים מלפעול כאותו גידול ממאיר המתפשט בגוף והורסו בניגוד לחוקי הטבע. פרופסור יעקב מנצור מקדיש את ספרונו  "עיקר וטפל בתיקוני לשון" למענה לסוגייה "שמא עיקר יש בלשון, וטפל יש בלשון? ואם עיקר יש בה וטפל יש בה, מה עיקר ומה טפל? מה הן המלים ומהן הצורות, שבלעדיהן תשתנה מערכת הלשון כולה, ואולי אף תתערער, ומהן המלים, שאם נשמיטן, לא יקרה מאומה ללשון, ואף לא ייודע כי נעלמו?" כריכה  יחד שכורך מנצור עיקר עם דקדוק מכוונת לשמירת חוש הלשון, שכפי שטוענים מנצור, ילין כמו דברינו כאן פגיעה כזו מסכנת את השפה. יש בכל זאת להעיר כלפי דבריו אלה של מנצור כי ההפרדה שהוא עושה בין דקדוק למילון בשאלת עיקר וטפל קשה היא בעברית. דרכה של העברית שחלק ניכר מאוצר המלים שלה: כל תצורת הפועל כמו גם רבים מהשמות והתארים שתצורתם גזירה בדרך של שורש ומשקל וכן גזירת שמות ותארים בתצורת בסיס וצורן (קידומת או סיומת) פרי הדקדוק המה פרי אותו חוש לשון. חוש לשון זה הוא המתגלה ביכולתו של דובר העברית להבין וליצור תחדישים: כך ילד בשנות השלושים שביקש מאמו "שרוולי" את הסוודר או "למני" את התה. ובאותה מידה התחדיש "מחשב" לציון אותו מכשיר חושב. דוגמת "מַגְשֵמָה" שבאיור שלעיל מלמדת שהילד הצעיר שטרם פגש במלה "ממטרה" מתוך חושו הלשוני יצר את "מַגְשֵמָה". לכאורה לו הקדימה ה-"מגשמה" את ה-"ממטרה" היינו כולנו נוהגים כמותו היום. הכנסת מלים זרות אינה רק עניין שבגאווה לאומית: פוריזם לשוני, אלא עניין שבחוש השפה: מלים עבריות נגזרות על-ידי הדקדוק ולכן הן שקופות ואילו המלים הזרות אינן כן. לצד הביקורת על חדירת מלים זרות לעברית יש להביא דווקה את ריבוי התחדישים וחדירתם לשימוש.

 

ואולם מרכיב אוצר המלים (שאינו חלק מן הדקדוק: מהנטייה ומהגזירה) יש לדון בו בבוחננו את שאלת הידלדלות השפה. כפי שהראינו הידלדלות השפה מקומה בתחום הקביעות הנורמטיביות. בדברנו על הידלדלות השפה יש לבדוק אם המצוי דל יותר מרצוי (עשיר) כלשהו.  בתחום אוצר המלים נשאל אם מנצל הדובר את כלל מלות השפה או שהוא מצטמצם לפלח כללי בלבד.  מקובל (וכבר הסתבר הדבר כמיתוס) כי בשפות האסקימואים יש כ—80 שמות לשלג: לפי מצב צבירתו, השימוש שניתן לעשות בו וכד'. ובאופן דומה, בשפה הערבית שמות רבים לגמל. גם העברית מזמנת שמות מספר לגמל, לאריה וכדומה ואולם במציאות ימינו אין דובר העברית נזקק עתה להבחנות אלה (אריה, ליש, כפיר וכדומה). ואולם מי שכל לשונו: "לבש" (בגד, טבעת, חגורה, גרב וכדומה) לשונו דלה: אין הוא מנצל את מלוא אפשרויותיה של העברית. גם מי שאינו מבחין בלשונו בין המכשיר: מַקְרֵר והפעולה: "מְקָרֵר" (ובאותו אופן "מחשב", "מגהץ" ועוד) לשונו דלה. ודוגמת "מקרר" שהבאנו כאן היא דוגמה שדווקה האקדמיה ללשון העברית ויתרה (בנימוק משונה של גודל המכשיר) על ההבחנה בין שם מכשיר לפעולתו, ולמרות גושפנקה זו של האקדמיה הדלות דלות היא שהרי מוותר הדובר על ההבחנה.

 

לצד הגזירה, שכפי שהראינו עניינה בחוש הלשון, ולצד השאילה שזרה היא, אמצעי לשוני נוסף להעשרת אוצר המלים הוא המעתקים הסמנטיים: נטילת מלים קיימות ושינוי משמעותן אם בשל דמיון בין המסומנים: מטפורה  ("השוער תפס את הכדור" "המאזין תפס את כוונת התשדיר") סמיכות בין המסומנים: מטונימיה ("הבקבוק עשוי מחרסינה" "הרץ גמע שלושה בקבוקים") או סמיכות בין המסמנים: חיסור ("הם יתארחו לְסֵדֶר פסח בחוג המשפחה", "הם יתארחו לַסֵדֶר בחוג המשפחה"). למעשה כל מעתק (לשוני ולא שירי) יש בו ממד של דלות: כתוצאה מהמעתק משתמשים באותה מילה להבעת שני דברים. נעיר כי מבחינת ההיבט הכלכלי של התקשורת יש במעתק חיסכון באחסון (אצל הדובר) שהרי במקום שתי מלים עליו לאחסן רק מלה אחת, ואולם חסרונו בעבודת המאזין הנדרש להחליט לאלו משתי המשמעויות כיוון הדובר. המעתק הרווח ביותר מבין המעתקים הוא המטפורה. במטפורה "תפס", שלעיל, משום הדמיון שבין תפיסה מוחשית: 'אחז' לבין תפיסה קוגניטית ('תפס במוחו') איבדה המלה "תפס" בדרך ההכללה (מן המוחשי למופשט) את הרכיב המוחשי שהיה בה. מטפורה שכתוצאה מהדמיון שבין שני המסומנים מובילה להוספה (אל המשמעות החדשה) של תכונה סמנטית, למרות הנאמר לעיל, אפשר לראות בה גם העשרה כלשהי: אם אל משמעות "פֶּרַח" (כ-'שלב שלאחר הנץ הניצה ולפני ההפיכה לפרי') נוספת משמעות 'מה שהוא בין תחילת ההתמחות לסיומה (הבשלתה)': "פרחי כהונה" (ובימינו "פרחי טיס" או "פרחי קצונה") הרי אין כאן הכללה בעלמא אלא הוספת תכונת ה-'התמחות'. ואולם כאמור רוב המעתקים הם מטפורות ובאלה מטפורות ההכללה. תופעה זו של הידלדלות משום ההכללה, אי-ניצול ההבחנה, ראינוה למעשה בכל דוגמות אוצר המלים שהבאנו עד כה. יש לשאול אם תהליך זה מיוחד לאוצר המלים או שהוא מתרחש בתחומים נוספים של השפה. וכן אם מיוחד הוא לתחום השפה או שאין השפה כאן אלא דוגמה ומקרה למגמה כללית. רק אז נוכל לשאול מהם הגורמים למגמה זו.    

 

לעיל הזכרנו את סדר המלים במשפט כנושא שדקדוק העברית מאפשר בו חופש רב, כמעט סדר מלים חופשי. הצרת חופש זה באה ונקוטה בגישות נורמטיביות שונות. הדקדוק העברי – חלק התחביר שבו – מזמן חלופות ומותיר את בחירת סדר המלים בגדר בחירה סגנונית, לפי משלב לשוני, הדגשים נושאיים (תמטיים) וכדומה. מי שמתוך סמכות נורמטיבית תובע סדר מלים קבוע, או מי שמתוך השפעת שפה זרה: בעיקר לשונם של תרגומים לעברית מן השפה האנגלית (כך הראה למשל פרופסור עוזי אורנן כלפי תרגום ספרי "הארי פוטר") נוקט או מטמיע סדר קבוע, סופו ששפתו דלה שאין לו החופש לבחור ולגוון. ובאלו "חבר מביא חבר" ו-"תלמיד מביא מורה" שהרי אם נחשפים תלמידינו לשפה (כתובה או שפת כתוביות) מתורגמת כך (ככינויו של פרופסור שלמה מורג: "שפה אנגרית"), או במקום לחושפם לספרות עברית מקורית עשירה ומגוונת וכן לתרגומי מופת (כתרגומי טשרניחובסקי לאפוסים היווניים) מעבדים עבורם כתובים אלה ללשון חסרת הבחירות אין זה עוד עיבוד כי אם איבוד. ואם לזאת הם נחשפים כילדים מה יביאו הם לתלמידיהם בהיותם הם מורי הדור. כך באוצר המלים, כך בתחביר וכך גם בהבחנת ההגיים. אובדן ההבחנה בין קו"ף ל-כ"ף ובין ת"ו ל-טי"ת נעשה מזמן בלשוננו (ולבד מהגיית התימנים בתורה אין לו עדות עוד). ב-"אסיפת המורים" של שנת 1903 הוכרה ההגייה הספרדית כמבטא העברית בתחייתה. יש התובעים גם עתה במדינת ישראל להנהיג הבחנות אלה ואולם בפועל אין ההבחנה בין חי"ת ל-כ"ף (רפה) ובין אל"ף ל-עי"ן משמשת אלא ציבור מצומצם. אל אובדנים אלה, שכאמור דומה שהם בגדר עובדה מוגמרת נוספת עתה ה-ה"א. ההגייה "אֲרָצָה" מבטאת "הרצה" (דוגמת "הרצה של סרט"), "הערצה" (דוגמת "הערצה של שחקן") ובגין אלה, מתוך חשש שתיטמע באלה גם "הארצה", חודשה זו על-דרך הארמית: "הארקה". 

 

ראינו כי ויתור על הבחנות וחלופות נעשה בכל תחומי השפה. אם התחלנו דוגמותינו לעניין זה בפעלי הלבישה, נעבור לצורך המענה לשאלה הבאה מפעלי הלבישה (בשפה) אל הלבוש ממש (בעולם) ונאמר כי אין דלות זו נחלת הלשון בלבד ויהא תחום הלבוש דוגמה ממשית לכך. הלבוש הוא חוק תופעה באקלים מסוים – מי שלא יתכסה במלבוש יצטנן או יקפא. אך גם כאן יש חלופות: חומר הכסות, עיבודו, צבעו, צורתו וסגנונו. כך לבישת מכנסי דגמ"ח בהאנגרים של חיל צבאי אינה בגדר בחירה ולכן ממילא אין היא אופנה או סגנון. ואולם לבישת אלה בקרב תלמידי התיכון, בשנקין או במסיבות ערבי שישי היא בחירה ואפנה. מורה העומד בפני תלמידיו כשהוא לבוש מכנס בד שלם, נקי ומגוהץ, ומחליף בשובו לביתו לאימונית או לג'ינס ולקראת יציאתו בערב להרצאה או לקונצרט הוא מחליף לחליפת מכנס וחולצת צווארון הרי הוא עשיר במלתחתו. והוא משכיל להתאים כל אחד מאלה להקשרו החברתי כיאות. מי שבגד אחד לגופו: ג'ינס בלוי להוראה, לבית ולקונצרט דל הוא. ומי שדרך לשונית אחת בלבד מזומנת לו דל הוא. כפי שהראה ד"ר עוז אלמוג כלפי ה-"צבר" בכלל וכפי שהראתה פרופסור תמר כתריאל כלפי הלשון העברית, זוהי דלות – רשלנות מתוך בחירה, מתוך אידיאולוגיה של פשטות, דוגריות. ואי-אפשר שלא להזכיר באידאולוגיית הרשלנות הזו את שימוש  "כאילו" ו-"כזה" בעברית (כמו גם באנגלית, למשל) של שנת אלפיים. בימים אלה מוגשת עבודת מאסטר בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה המראה כי הדובר מכיר ויודע "מלים יפות" אך הוא בוחר שלא להשתמש בהן.

 

השאלה אינה אם כן שאלת ידע ולימוד, זוהי שאלת ערכים וחינוך. באלה אפשר למנות את ערך האמת ועימה הדיוק (ובו גם דיוק ההבחנה הלשונית). ערך ההבחנה שבין האני לאחר – הפנים לחוץ: לא הלבוש בין בני הבית כלבוש ברשות הרבים ולא הלשון בבית כלשון הפומבית (ראה  דלדול לשון הפנייה כאשר כל טלפנית "טֶלֶ-מרקטינג" פונה אלינו בשמנו הפרטי ממש כאל הטוב שבידידיה). באלה גם ערך האסתטיקה: נקיון הבגד, שלמותו ויופיו (שהוא כמובן סובייקטיבי) כמו גם נקיון השפה, שלמות משפטיה ("ישך ספר?" / "יש לך ספר?") ושלמות הרעיון ("בכוונתך לבוא הערב? אני לא חושב" /  "בכוונתך לבוא הערב? אני חושב שלא (אבוא)") וכן יופי השפה: הבחנה בין רמות לשון, בין לשון שבכתב ללשון שבעל-פה ובין לשון יומיומית ללשון חגיגית וכדומה.

 

נסכם ונאמר כי צלחה תחיית העברית וכבר למעלה ממאה שנים נולדים דוברים שעברית שפתם. אין הם תלמידים עוד בלשונם: בה חוש הלשון שלהם – ה-"אגו הלשוני" שלהם.  כפי שביקשנו להראות פניה המידלדלות של שפתם זו אין לה אם כן דבר עם חוש הלשון שלהם ולמעשה גם לא עם שפתם אלא היא תוצר ואספקלריה של אתוס הצבר מחד ושל מתירנות החברה המערבית שהצבר הוא חלק ממנה מאידך.